האם לשלוח לבית הספר או להשאיר עוד שנה בגן

מאת: מירב אמיתי-כהן. "להיות משפחה" אוגוסט 2007 גליון 123

באמצע השנה זימנה הגננת את גלי, אמא של איתי בן החמש וחצי, ואמרה לה שאינה בטוחה שהזאטוט בשל לעלות לכיתה א'. "מבחינה רגשית כמובן", היא מיהרה להוסיף, "קוגניטיבית הוא בהחלט מוכן". רני, אבא של איתי, היה סקפטי. הוא מכיר את הבן שלו יותר טוב מהגננת, כך סבר. "ילדים הם לא צ'ולנט ולא אבוקדו, שצריך להבשיל אותם בחממת הגן, חבל שאיתי הנבון יבזבז עוד שנה במשחקים. לדעתי הוא יעשה חיל בכיתה א'", טען.
ההורים, שלא היו תמימי דעים, פנו לאיש מקצוע שערך לאיתי אבחון מעמיק, שבסיומו הסכים עם הגננת, כמו גם עם נטיות לבה של האם: מן הראוי שהילד, על אף שהוא עולה על בני גילו מבחינה שכלית, יבלה בחברת הצעצועים הנעימה שנה נוספת, עד שיבשיל רגשית להתמודד עם המשימות הנכונות לו בבית הספר.
מילת המפתח: בשלות
מחקרים מראים כי כל נקודות המעבר בחיים צופנות בחובן סיכוי לצמיחה, כמו גם למשבר. כך גם אופן הכניסה לבית הספר היסודי יכול להשפיע על המשך הלימודים במוסד החינוכי, באם הילד אינו מוכן או בשל דיו לשלב זה בחייו.

"עלייה לכיתה א' היא שלב התפתחותי, בו הילד אמור לעבור מפעילות שהיא ברובה משחקית, לפעילות של למידה בצורה מסודרת", מסבירה יונית זילברמן, פסיכולוגית חינוכית בכירה ומטפלת משפחתית ב"מכון אדלר". "כשבוחנים את מוכנותו של הילד, מתייחסים לשני מושגים חשובים: מוכנות ובשלות. במושג 'מוכנות', הכוונה ליכולת קוגניטיבית, מוטורית וקשבית. בבית הספר לומדים קריאה, כתיבה וחשבון. מעבר לאינטליגנציה בסיסית תקינה, נדרשת תפישה חזותית, יכולת פונולוגית (הפרדה של מילה להברות וחיבורה מחדש), ותיאום ויזו-מוטורי (חיבור בין הנראה לנכתב). הילד צריך להיות מסוגל לדחות סיפוקים ולשבת במשך 45 דקות בלי להפריע. אלה מגוון כישורים שהגננת יכולה לבדוק אם הם קיימים בילד.

"מבחינת בשלות, מדובר על החלקים הרגשיים של הילד, מידת העצמאות והאחריות שלו. לאלה חשיבות ניכרת, משום שבכיתה א' אין מישהו שיכול לתווך עבור התלמיד את מה שקורה סביבו. אם הוא לא מבין מה מלמדים הוא צריך להצביע, אם הוא לא הספיק להעתיק מהלוח הוא צריך לומר זאת. הוא נדרש להיות בעל יכולת לעבוד בכיתה בכוחות עצמו. יש נטייה של ההורים לומר שהילד מוכן לקריאה ולא להתייחס לנושא הרגשי. המוכנות הקוגניטיבית, חוץ ממקרים חריגים, מגיעה באופן טבעי מתוך החיים, ולעומתה, לחלקים הרגשיים ניתן לעזור להבשיל".

לסמוך על הילד.
זילברמן: "ילד יוצא לאטו אל העולם וכך גם מבשיל חברתית. הכל נעשה בהדרגה – מהמשפחתון לפעוטון, אחר כך לגן העירוני הגדול יותר ולבסוף לכיתה א'. בכל פעם נוספות למסגרת יותר ויותר נפשות, כאשר בחצר בית הספר הוא נמצא בין מאות ילדים וצריך להתמודד עם התחושה הזו. בגיל שש-שבע אנו מצפים מהילד לכישורים חברתיים מפותחים שיוכלו להתמודד בהצלחה עם העומס הזה: לדעת לשתף פעולה, לפתור קונפליקטים, להתמודד עם תסכולים, עם קשיים, לחרוק שיניים כשקשה ולהשקיע יותר. זה חלק מהותי מהמוכנות לכיתה א'.
מדובר במעבר משמעותי גם להורים, כי בעצם היציאה למסגרת הגדולה הזו להורה יש הרבה פחות שליטה. הוא לא יודע איזו מורה יש בכיתה ומי התלמידים שיהיו שם. הם מפקידים את הילד היקר שלהם במערכת חינוכית שלא תמיד הם חושבים עליה באופן חיובי".

זילברמן ממליצה להורים לשדר לילד שבית הספר הוא מקום שהם סומכים עליו, לראות את כיתה א' כשלב התפתחותי נוסף ולזרום לתוכו. "להורים יש נטייה להסתכל על העולם הצר של הלמידה. לקראת המעבר מהגן לבית הספר הורים נבהלים ונכנסים ללחץ, וזו דרך נהדרת להתחיל את כיתה א' ברגל שמאל. לא רצוי לומר, למשל: 'בשנה הבאה, כשתהיה בכיתה א', לא תוכל להתנהג ככה'. גם לא לקנות חוברות עבודה רבות שמכניסות מתח נוסף.

"מאחר שילדים חווים את העולם דרך ההורים, וההתרגשות הזו טיפוסית בעיקר עם ילדים בכורים, האווירה בבית מניעה את הילד לחשוב שמדובר ברגע הרה גורל. אחד הדברים הכי חשובים, אם כן, הוא לסמוך על הילד, משום שכך הוא מכיר ביכולות שלו ובונה את אישיותו. זה נכון שהילד נכנס למערכת מדידה, שהיא מאוד חשובה בחברה היום, אך חשוב להורים לאמץ את הפרספקטיבה שאם לא קוראים עד חנוכה זה לא נורא. בהתאם לכך, גם מערכת החינוך מנסה בשנים האחרונות להדגיש את החוזקות ולא את החולשות של התלמיד, כדי לא לגרום לתסכולים מיותרים".

הכל מתחיל מהבית.
בשנים האחרונות אימצו מרבית אנשי המקצוע בתחום החינוך את הגישה הסביבתית כמסבירה את אופן הסתגלותו של הילד בכיתה א'. גישה זו תופשת את התהליך ההתפתחותי של המוכנות והלמידה כמושפע מגורמים שונים סביבתיים ואינו תלוי בשעון הביולוגי בלבד. על פי גישה זו יש מקום להתערבות חיצונית-סביבתית המאפשרת לילד להסתגל בצורה טובה, בטוחה וחלקה יותר לבית הספר.
בהמשך לכך, מחקרים רבים מראים כי תיווך והתערבות ההורים עוד בתקופת הגן מהווה משתנה מנבא הצלחה בבית הספר. קריאת סיפורים בבית, עידוד והתעניינות בנעשה בבית הספר מצד ההורים, נמצאו כמסייעים להסתגלות הילדים לבית הספר ולהישגים אקדמיים. תלמיד בעל נתוני פתיחה נמוכים, בעידודה של תמיכה סביבתית ובית ספרית, יכול להסתגל לבית הספר בצורה טובה
"לעומת התחום הקוגניטיבי, אני בהחלט מאמינה שבתחום הרגשי ההורים מאוד יכולים לעזור לילד בפיתוח עצמאות. לצערי, הורים רבים מזניחים זאת ונוצר מצב בו הילד מגיע לבית הספר מפונק, חושב שהכל מגיע לו, וכאן מתחילות בעיות", מוסיפה זילברמן.

יעל גולדברג, אמא של אור (בן תשע) והתאומים נטע ועומר (בת ובן שש), מסכימה עם הדברים, ומאמינה שהתערבות ההורים צריכה להיעשות במידה. היום היא מכניסה את ילדיה הצעירים לכיתה א' בלב שקט הרבה יותר מאשר את אור, בכורה. "בקרב החברים אני מוכרת כאדם רגוע וקר רוח יחסית, אך דווקא כשאור היה אמור לעלות לכיתה א', נלחצתי. בעלי לא הבין על מה המהומה, אבל אני רציתי שהכל יהיה מושלם.
"מתחילת השנה בגן חובה למד אור בקורס הכנה פרטי לכיתה א'. מדי יום ישבתי איתו כשביצע מטלות בחוברות עבודה שקניתי, וזאת בנוסף לשיעורי הבית מהקורס. כמובן שגם דיברנו המון על התנהגות ראויה בבית ספר, על מה מצופה ממנו שם ולמה הוא מצפה. הוא עלה לכיתה א' מאוד מוכן, אבל גם מאוד לחוץ. במשך כל השנה הראשונה היו לו כאבי ראש ועוד תופעות פיזיולוגיות שהתבררו כפסיכוסומטיות, בגלל המתח שהיה נתון בו.
"עם התאומים המצב שונה לחלוטין. למרות שמדובר בשניים, מצב שהוא לכאורה מעט יותר מסובך, אני מאמינה ביכולות הלמידה שלהם וסומכת עליהם. כצעד ראשון לא שלחתי אותם לסדנת הכנה. היום זה פשוט נראה לי מיותר. מה שלמדו בגן מספיק להם, ואת כל השאר הם צריכים ללמוד בכיתה א' ולא קודם לכן. מעבר לזה, כל אווירת המתח שהיתה עם אור לא קיימת איתם. הם מרוצים מהשלב שעומד בפניהם, מרגישים בוגרים בעיקר בגלל שזה מה ששידרנו להם כל הזמן, שאפשר לסמוך עליהם".
"צריך להדגיש שרוב הילדים מסתגלים", מזכירה זילברמן. "אנו מתווכים בינם לבין העולם, ואם אנו נראה את השלב הזה באופן חיובי, כך גם הילד יסתכל עליו. רצוי לזכור שגם אם קשה לילד, זה לא סוף העולם. הוא מסוגל להתמודד עם זה".

חשיבות האבחון המוקדם
ומה קורה במקרים בהם לא הכל מתנהל כצפוי? "לעתים מתגלים פערים שונים ביכולותיו של הילד, למשל בין התחום הקוגניטיבי לתחום הרגשי, ואז יש לטפל בבעיה לפני שמקבלים החלטה אם להעלות את הילד או להשאירו בגן שנה נוספת", מבהירה אורי גרין, כיום גננת בגן "הבית של תיתי" בפתח תקווה ובעברה גננת במשרד החינוך.
"התפתחותו של ילד דומה לבניית בניין קלפים: כל צעד נבנה על גבי קודמו. התינוק לא יילך לפני שיישב, ולא ירוץ עד שיצעד היטב. בגן הוא נמצא בתוך חממה בה נותנים מקום לרגש, לעוצמות הפנימיות שלו. בכיתה א' נכנסים למשחק חדש בו הכללים שונים, המורה היא לא דמות אימהית כמו הגננת. מבחינתה היא צריכה ללמד לקרוא עד חנוכה, היא מתייחסת פחות לפנימיות, וכאשר הילד מגיע לא מוכן רגשית, הרצפה נשמטת מתחת לרגליו והוא עלול ללכת לאיבוד.
"אלה המצבים בהם מאבחנים לקויות למידה והפרעות קשב, שהיו נמנעות אילו היו מקפידים לתת את הדעת למצבו הרגשי של הילד קודם לכן. מעבר לכך, בגן חובה עלולות לצוץ בעיות מוטוריקה עדינה כמו קושי לאחוז נכון בעיפרון, לשלוט בתנועות ובעוצמתן, או בעיה בתנוחת הישיבה על הכיסא.
אנו מיידעים את ההורים בנושא ומפנים אותם לאיש המקצוע המתאים, כמו מרפאה בעיסוק אם מדובר בבעיה מסוג זה, קלינאית תקשורת אם מדובר בילד ששפתו אינה ברורה או תקנית, או פסיכולוג רק במקרה שמתגלות בעיות רגשיות חמורות. אם מקבלים אישור מהעירייה, ניתן להזמין גננת מסייעת שמגיעה לגן מספר פעמים בשבוע ועוזרת לילד בתחומים בהם הוא מתקשה. בכל מקרה, לגננת אין זכות לגשת לשום גורם לפני שפונים להורים".
במקרים רבים, עיקר הדילמה היא האם להעלות לכיתה א' ילדים הצעירים בשנתון אליו הם שייכים. אחריהם נערך מעקב עד סיום שנת הלימודים, כאשר ההורים הם המטביעים את החותמת האחרונה על ההחלטה.
ססיל חכם, אמא של עומר (שבע וחצי) שסיים זה עתה את כיתה ב', ושל רותם (כמעט שש), מספרת על הלבטים הקשים שהיו לה טרום עלייתו של בנה הבכור לכיתה א'. "מאחר שעומר נולד בסוף נובמבר, המגמה בתחילת השנה בגן חובה היתה לא להעלות. בחודש פברואר יידעה אותנו הגננת על בעיות בתחום המוטוריקה העדינה והציעה לקחת אותו לריפוי בעיסוק. עומר עבד יפה מאוד אצל המרפאה והשתפר מאוד.
"לקראת סוף השנה, התייעצו הגננת והמרפאה בעיסוק, ויכלו כעת להמליץ שעומר יעלה לכיתה א', אך ההחלטה הסופית היתה כמובן לשיקולנו. המעבר לבית הספר היה קטסטרופה. עומר לא זרם. הוא לא רצה להכין שיעורי בית, קינא באחיו הקטן שהיה בגן ולא היו לו משימות. בנוסף לכך היתה לו מורה קשה מאוד שלא העניקה לו מספיק תשומת לב, יחס מינימלי או חמימות בסיסית. היא הכניסה אותו לחרדות. הייתי כל היום עסוקה בטלפונים וויכוחים איתה על התנהגותו של עומר, במקום לשמוח על השלב החשוב שבני הגיע אליו עתה.
"היה לי קשה לצפות שזה מה שיקרה. כשעומר היה בגן הוא התנהג היטב, אבל בבית הספר זה השתנה לרעה, עד כדי כך שהמורה חשדה שהוא לוקה בבעיות קשב וריכוז והפנתה אותנו לאבחון, שיצא כמובן תקין. רק כשעומר סיים את כיתה א', ניתן היה לומר שהוא בשל להתחיל אותה".
למרות שלדבריה מדובר בטיפוס שונה למדי, חרדה חכם, שרותם, בנה הצעיר העומד לעלות לכיתה א' בימים אלה, יגיע למצב דומה.
כאמהות רבות, גם היא מאשימה את עצמה: "כאם עובדת, שרואה את הילדים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, קשה לי להיות מעורבת מאוד במה שקורה בגן ובבית הספר וכנראה שזה מקור הבעיה. אני מרגישה שפספסתי את הילד, ושאם הייתי עולה על הבעיות המוטוריות, למשל, מוקדם יותר, אולי הייתי משאירה אותו שנה נוספת בגן ולא ממהרת. גם העובדה שמולי עמדה מורה שלא משתפת ומיידעת את ההורים כפי שצריך תרמה להידרדרות, וחבל".
גרין: "בדרך כלל, אם אין בעיות חריגות, ילידי החודשים ינואר עד יולי יעלו בוודאות. את ילידי ספטמבר עד דצמבר אנו בוחנים ביתר תשומת לב. פעם המצב היה שונה ואמהות שילדיהן עלו בגיל חמש וחצי לכיתה א' הסתובבו כמו טווסים, גאות ומאושרות. היום מאמינים רבים שלהעלות ילד צעיר מאוד זה עוול. שנת משחק לא תחזור ואת השנים בבית הספר הוא לא יפסיד".

ציורי הילדים כמסייעים באבחון
ההחלטה הקודמת להשתלבות בבית הספר אינה החלטה פשוטה עבור הורים רבים", מחזקת מיכל וימר, מומחית לפענוח ציורי ילדים, בספרה "ציורים מדברים". "לעתים היא מלווה בחששות, משום שקשה להגיע למסקנה חד משמעית בנוגע למידת בשלותו ומוכנותו של הילד למעבר זה. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פער בין היכולות הרגשיות לאינטלקטואליות, למשל כאשר הילד מגלה רמה קוגניטיבית גבוהה, אך עדיין פורץ בבכי בכל פעם שהוא נכשל במשהו.
וימר מציינת בספרה כי כאשר בודקים את מידת הבשלות והמוכנות לכיתה א' נבחנים מספר מישורים, הניתנים לאבחון גם באמצעות ציורי הילדים: "הראשון הוא בדיקת המוכנות הפיזית. כאן נבדק תחום המוטוריקה העדינה שמתבטא בחיי הילד ביכולתו לרכוס כפתור, להשחיל חרוזים, לגזור צורות ועוד.
"בתחום המוטוריקה הגסה נבדקת היציבה הטובה, שיווי משקל בטיפוס על סולמות או קפיצה על רגל אחת, טונוס שרירים תקין, רכיבה על אופניים ועוד. מאחר שהציור דורש מהילד הפעלה של הגוף ברמות שונות, נושאים אלה יתבטאו גם בציורים דרך אופן ציור הצורות, איכות הקו וסוג הלחץ שהילד מייצר. הפרעות במערכת הקואורדינציה של מוח-עין-יד משתקפת אף היא בציורים וחשוב לטפל בהן, בטרם יגרמו לקשיים בלמידה וביכולת הריכוז ובעקבות כך לפגיעה במוטיבציה של הילד.
השלב השני הוא בדיקת המוכנות הקוגניטיבית. הוא כולל בדיקת תפישה כמותית ומושגים חשבוניים שונים, תפיסה חזותית ושימת לב לפרטים ולהבדלים, זיכרון שמיעתי וזיהוי צלילים, אוצר מילים ויצירת מבנה עלילתי לפי תמונה. כמו כן נבדקת יכולת למיון על פי שני ממדים (למשל, צבע וצורה), היבטים שונים הקשורים ליכולות קשב וריכוז ועוד.
"בבית הספר נדרשת מהילד יכולת לחשיבה רב שלבית ותכנון טרם ביצוע. בבית, ניתן לקדם יכולת זו דרך פעולות פשוטות הדורשות התפתחות בשלבים, כמו הכנת עוגה או עריכת שולחן.
בציורים, ניתן למצוא זאת באופן טבעי כבר מגיל ארבע, כאשר הילד משתהה בטרם הוא מתחיל לצייר ומתכנן למעשה את מהלכיו. נקודה נוספת היא היכולת להתייחס לפרטים קטנים בתוך מכלול, ולהשתמש בסימנים גרפיים מופשטים ליצירת צורה בעלת משמעות חדשה.
המישור השלישי הוא בדיקת הבשלות הרגשית. זו בשלות המתפתחת מיום הולדתו של הילד, ושום קורס הכנה לכיתה א' לא ישנה אותה. עולם הרגש מתפתח בסביבתו הטבעית של הילד, ולהורים תפקיד משמעותי בהתפתחות זו. לכן חשוב שיהיו מעורבים בעולמו הרגשי, שברוב המקרים אינו מבוטא במילים אלא בדרכים עקיפות, שהציור הוא אחת מהן.

"הבשלות הרגשית היא בעלת חשיבות מרכזית לקראת כיתה א', כי כשהילד מרגיש בטוח בעצמו ובכישרונותיו נבנה הבסיס הטוב והפורה ביותר ללמידה. קושי בתחום זה עלול להקרין על תפקודו של הילד בשאר התחומים. בתחום הרגשי נבדקות יכולות לתפקוד עצמאי, דחיית סיפוקים, זיהוי וביטוי רגשות, התמודדות עם תסכולים ומצבי אי ודאות, יכולת קבלת מרות, הבנת מושגי זמן ותפקוד בהתאם להם, היכולת לשמר מידע ולהתאימו למצב חדש ועוד. בשעות הפנאי, חוגים שונים עשויים לקדם התפתחות בתחום זה, למשל חוג של ספורט קבוצתי (כדורגל, כדורסל) עשוי לתרום לדחיית סיפוקים ולהתמודדות עם תסכולים.
"בציורים, ניתן לראות זאת בעיקר דרך הצבעים והשילובים שהילד בוחר, התנהלותו הבטוחה או המהוססת במרחב הדף, ושוב דרך איכויות הקו כגון: קו רועד וחסר ביטחון לעומת קו תנופי ומלא נוכחות.
"התחום הרביעי שנבדק הוא הבשלות החברתית. במסגרת זו, נבדקים אופני הסתגלותו של הילד למצבים חדשים, דרכי התקשרותו עם בני גילו, כולל יכולת לשיתוף פעולה ומשחק עם מספר ילדים במקביל, ויתור והתחשבות, הקשבה לאחר, כיבוד כללי המשחק ועוד. בציורים, נבדקים בין היתר סגנון ההתארגנות על הדף ומידת הגמישות המחשבתית שמתבטאת באיכות הקווים, כמו גם בחקירה חוזרת ונשנית של אלמנט מסוים – המופיע כל פעם באופן חדש ומקורי, ומעיד על סקרנות ומוטיבציה להתנסויות חדשות".